Share
שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

פעם הייתי תייר

פעם הייתי תייר, עכשיו אני אזרח. פעם הייתי צעיר, עכשיו אומרים עליי שאני מבוגר.
אינני מרגיש מבוגר. פעם הייתי יהודי, עכשיו אני גם ישראלי, ולמען האמת אינני חושב שממשיך להיות הבדל משמעותי ביניהם. תמיד הייתי ציוני.
ועכשיו…
אני זוכר היטב את הפעם הראשונה שביקרתי בארץ בתור ילד בשנות ה-80. לא רק הכותל המערבי, מאה שערים ושוק ארבעת המינים היו אלו שריתקו אותי;
לא רק טבריה ומצדה, ים-המלח וצפת הקסומה,

אלא עצם כך שפעם נהגו לשלם באמצעות ‘ערימות’ של שטרות בעבור כל שקית חלב שקונים במכולת.  נהגי מוניות ששואלים ״האם יש לך דולרים?״ בעודם שסופרים כסף בשטרות של אלפים ועשרות אלפים וקונים איתם מגש פיצה ברחוב קינג ג׳ורג׳ בירושלים.

זה היה נראה לי מוזר, אבל אז לא הבנתי בכלכלה.

אחרי השנה הראשונה באוניברסיטה, בגיל 18, באתי לשנה ללמודים של שנה (שהפכו לשנתיים) בישיבת ‘הר עציון’ באלון שבות. שם למדנו תורה, גמרא, משנה, תנ״ך; עולם שלם של עומק ואתגר המלווה אותי כל יום, עד היום.

זכורה לי פעם בה שאלתי את ראש הישיבה – הרב יהודה עמיטל ז״ל: “האם יש מצוה יותר גדולה של יישוב ארץ ישראל למי שמתיישב במקום לא מאוכלס או להתיישב בעיר כמו ירושלים או תל אביב זה אותו מצווה”?

״שטויות״ הוא אמר. ״תעלה לארץ ותקים מפעל המעסיק עשרת אלפים איש אשר יוכלו להתפרנס פה בכבוד, זו המצווה הכי גדולה.״

זה הפך את עולמי. החלטתי לעלות לארץ. רב המלמד לתורה שמדבר על פרנסה בכבוד היה דבר חדש עבורי. עצם המושג ‘פרנסה בכבוד’ טלטל אותי, עד אז לא חשבתי הרבה על פרנסה ובוודאי לא על הערך של פרנסה בכבוד. פרנסה בכבוד מהווה את המבוא לחוסן תעסוקתי, חוסן משפחתי וחוסן לאומי.

להעסיק עשרת אלפים איש זה אתגר, ואם מתבוננים על ימינו אנו, בעולם שעובר דיגטיזציה ואוטומציה, מדובר על אתגר גדול עוד יותר.

אבל זה האתגר שלנו, ועלינו לגשת אליו ולמצוא לכך פתרון.

אני בעצמי חלק מאומת ה’סטארט-אפ’ החיונית כל-כך לכלכלת ישראל אשר מעצם קיומה והצלחתה – מעסיקה ומפרנסת בכבוד מאות אלפים ישראלים.

אבל אליה וקוץ בה, הקידמה מאתגרת אותנו לחשוב בצורה יצירתית על יצירת עשרות אלפי משרות בכבוד למיליוני ישראלים נוספים ולמיליארדי האנשים בעולם. עלינו להתגייס ביצירתיות המאפיינת את ‘אומת סטארט-אפ’ אשר שמה לעצמה את היעד לעמוד באתגר הזה, לעשות הכל למען יצירת מקומות עבודה המפרנסות בכבוד את האנשים, ובכך להוות מגדלור לעולם.

אבל יש עוד מקום בו ניתן להאיר את העולם. גם הוא מתחיל משיחה מאתגרת עם שותפו לראשות הישיבה של הרב עמיטל. בהיותי תלמיד ישיבה, חדש יחסית, בישיבת הר עציון, ניגשתי לשאול את הרב ד״ר אהרן ליכטנשטיין שאלה של ילד; היו אלו ימים של ‘קלטות של פעם’, אלו שמכניסים לרדיו-טייפ לשמוע ולהקליט מוזיקה.

היה לי רדיו-טייפ “דאבל קאסט” שבו ניתן היה להקליט וגם להעתיק קלטות. שאלתי את הרב אם מותר לי על פי ההלכה להעתיק את המוזיקה מקלטת לקלטת. תשובתו עשתה עלי רושם עז:

״אם קנית אז מותר לך. הם לא יכולים לומר לך מה לעשות עם הקלטת אחרי שרכשת אותה. אבל אתה לא תקבל מדליה של ‘קדושים תהיו'”. פרשת ״קדושים תהיו״ היא הפרשה שנקרא השבת הזו (סביב יום העצמאות למדינת ישראל) ולכן אין זמן מתאים יותר לדבר על ערכים בעסקים ובכלכלה. כוונת הרב לכטנשטיין היתה שיש להבחין בין אותו דבר שמותר לבין מה שראוי. ההפניה שלו למצוות ״קדושים תהיו״ הצביעה על דבריו של הרמב״ן שם: ״שלא יהיה נבל ברשות התורה”. היינו, אל תתנהג בחוסר מוסריות – אל תהיה נבל ותצדיק את עצמך באמרך “שלפי החוק היבש אתה בסדר”. אל תהיה נבל ברשות התורה, ומכאן גם – אל תהיה נבל בכספי המדינה.

ביום עצמאות זה, אני רואה את דברי הרב עמיטל ‘כרוח גבית’ בעבור עשייה למען פרנסה בכבוד, חוסן משפחתי ותעסוקתי לנגד עיננו.

היא מחייבת מחדש. אני גם רואה את אתגרו בדבריו של הרב לכטנשטיין על ערכים וכלכלת אחים, על התחשבות בפרנסת הזולת כצו השעה, על יצירת מדינה שתמשוך עוד עולים מרצון למדינת מופת עם הזדמנויות כלכליות ולא רק משום שבורחים מאנטישמיות בעקבות איומים או עלילות קורונה המתפרסמות בעת האחרונה אפילו על ידי ראש עיריית ניו יורק, בה גדלתי.

אני מאד אופטימי.  יש אתגרים. יש משבר. אינני עיוור.

אבל כשאני חושב על ערימות השטרות דאז ומצבנו הכלכלי, המדיני והטכנולוגי היום, אני מחייך. עצם זה שאנו מבקשים שקלים ישראליים היום ולא דולרים, הופכת אותי לאופטימי מאד.  כשאני רואה את טובי הצעירים מתנדבים בשדות ובחלוקת מזון והושטת מזור, אני אופטימי מאד מאד.

וכשאני רואה אזרחים יצירתיים ונחושים מצטרפים לבנות מדינה למופת ולעשות, אני אופטימי מאד מאד מאד ומודה לאלוקים, לחלוצים ולאשתי שזכיתי לחיות במדינת ישראל.